יציאת רומניה / דנה הופר

בשנת חייו האחרונה, בליל הסדר האחרון של סבא שלי, אחרי שסיימנו לקרוא את ההגדה (עד האוכל כמובן), ואחרי שסיימנו לאכול עד לקצה גבול היכולת כמיטב המסורת, התפרשנו בסלון של סבא וסבתא שלי, כל אחד מבני המשפחה מרוח על ספה או כורסא אחרת, בעוד סבא שלי יושב עם ההגדה ליד שולחן הסדר ומזמר לו בשקט את המזמורים המופיעים בסופה. בקולו הנעים והחרישי התנגנו "לך ולך, לך רק לך, לך אף לך, לך אדוני, הממלכה.. כי לו יאה, כי לו נאה.. “ ו“קרב יום, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה..”.

לפתע פתאום נצנץ לו רעיון. “סבא", אמרתי לו, "דיברנו הרבה על יציאת מצרים, אבל בעצם אנחנו לא יודעים כלום על יציאת רומניה שלכם. אולי תספר לנו על יציאת רומניה?”.

סבא חשב קצת ולבסוף הניח את ההגדה מידו והחל לגולל בפנינו את סיפור בריחתם שלו ושל סבתי מרומניה.אני לא זוכרת את כל החלקים של הסיפור שהיה מרתק, מצחיק ומותח, אבל היו כמה חלקים שנחרטו בי עמוקות.

סבא מאיר, סבתא בתיה ורבקה, דודתי התינוקת חיו ברומניה בשנה שאחרי סוף המלחמה. הם חיו בבית כפרי עם הרבה תרנגולות וברווזים בחצר וניסו לשקם את חייהם אחרי חזרתו של סבי ממחנות העבודה. יום אחד הוא חזר הביתה ואמר לסבתא שלי: “בטי, היום הגיע חייל ואמר שלי שמחר אני מתגייס לצבא הרומני ליחידת הצוללות. מסתבר שצריכים אנשים נמוכים לצוללות כי אין בהן הרבה מקום, אז החליטו לגייס אותי". סבתא שלי נבהלה כמובן – מה פתאום להתגייס ליחידת הצוללות הרומניות. גם לסבא שלי לא היתה כל כוונה להתגייס לצבא הרומני והוא אמר לסבתא שלי: “בטי, אנחנו נוסעים לארץ ישראל.” “מתי?” שאלה סבתא בתיה, "היום, ממש עכשיו". סבא שלי השיב.

הם ארזו מה שיכלו לשאת איתם מבלי שזה ייראה חשוד לאף אחד, ויצאו לדרך, משאירים את מרבית רכושם מאחור.

בשלב מסוים הגיעו לאזור הגבול ההונגרי והיו צריכים לנסות ולחצות את הגבול. הם מצאו מישהו שיעביר אותם את הגבול דרך מעבר הרים. כשהיו בהרים, מהלכים בחושך בין עצים ושיחים, הם נתפשו בידי שומר גבול רומני. “לאן אתם בורחים?” הרעים עליהם השומר בקולו. סבי לא התבלבל ואמר "לרומניה! בבקשה תן לנו להגיע לשם" התחנן. אבל השומר הקשיח את ליבו ו"החזיר" אותם לצד ההונגרי של הגבול.

בפעם אחרת היו צריכים לעלות לרכבת בהונגריה. אבל סבא שלי לא ידע הונגרית ופחד שאם ייחשף כרומני, יוזעק שוטר למקום, ייבדקו תעודותיהם ויתגלה כי אינם שוהים באופן חוקי בהונגריה. מה עשה? עמד בתור והקשיב לשיחות של האנשים שמבקשים לקנות כרטיסים. הוא הצליח לקלוט כמה מילים אבל זה לא הספיק, אז הוא עמד שוב בתור ושוב הקשיב לשיחות של האנשים עם מוכר הכרטיסים ולמד עוד כמה מילים, אבל לא מספיק, אז הוא שוב נעמד בסוף התור, ושב וחזר על כך כמה פעמים עד שהחליט שהוא למד מספיק כדי לקנות כרטיסי נסיעה ברכבת לכל המשפחה.

חלק אחר שאני זוכרת התרחש כמה שבועות לאחר מכן. הם הגיעו לעיר גדולה לאחר רדת החשיכה. תחילת החורף בעיר אירופאית קרה, עם תינוקת בת כמעט שנה על הידיים ועוד אחת שיום אחד תהיה אמא שלי בבטן. כמעט בלי כסף, בלי אוכל, ובלי מושג היכן יבלו את הלילה. כך עמדו בפינת הרחוב אובדי עצות. עוד הם עומדים ולפתע עבר במקום יהודי דתי. סבא שלי רץ אליו, ופנה אליו באידיש - “אחא, אולי תוכל לעזור לנו? הגענו לעיר עכשיו ואין לנו לאן ללכת" אמר והצביע לעבר סבתי המחזיקה את בתה. היהודי המבוגר הביט בו בחיוך והזמין אותם להצטרף אליו. יחד הלכו והגיעו לבית הכנסת של אותה עיר, שם התקבלו בחמימות רבה ע"י אנשי הקהילה שמיד מצאו להם מקום לבלות בו את הלילה, ולהצטייד לקראת שארית מסעם.

חשבתי על האיכויות שנתגלמו בסיפורו של סבי. על האומץ שנדרש כדי לצאת למסע, על היכולת לקבל את החלטה לעזוב הכל במהירות ובראש צלול, על התושיה בגבול ההונגרי, על התחכום בתחנת הרכבת, ועל החמימות ועזרה שפגשו בדרכם מאנשים שלא הכירו אך היו חלק מאותה קהילה, מאותו השבט. חשבתי על סבתי שכאשר היניקה את אימי אשר נולדה כמה חודשים מאוחר יותר במחנה פליטים איטלקי, היניקה במקביל עוד זוג תאומים שלאמם לא היה מספיק חלב.. והבנתי שאלו האיכויות שהיוו את הבסיס למשפחה שיצרו סבי וסבתי, וזוהי היתה יציאתם שלהם לחיים של עצמאות וחירות. 

והיום כשאני חושבת על חג הפסח, על ליל הסדר ועל יציאת מצרים, אני בד"כ לא חושבת על צפרדעים שחין ודבר או על מרכבות פרעה הטובעות בים סוף אלא נזכרת בגבול ההונגרי, בצוללות רומניות ובסבא שלי, האיש הקטן עם הקול הערב המזמר בקולו השקט והרך .. “לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך אדוני, הממלכה..”.