סיפור קטן על קוץ גדול / ענת ג.

 

מחוץ לקראוון שלנו, בצד הפונה אל חניית הדחפורים הגדולים, הייתה תמיד מהומה של עשביה חופשית, צמחייה ירוקה פרועה והתחלה של קוצים. אפשר להגדיר את זה יפה וטבעי, או הזנחה, תלוי עד כמה אתה עסוק.

כמו עוד כמה דברים שאנחנו מעלימים מהם עין כי לא מגיעים אליהם, העלמנו עין גם מזה. 

 

במרכז השטח הזה, ממש מתחת לחלון שלנו, צמח קוץ (בטח יש לו שם, וסליחה שאני קוראת לו "קוץ" ) שפרש עלים רחבים במרבד עגול סביבו, והתעצם, והתרחב, והגיע לקוטר ממש ענק, שלא דומה לשיחים אחרים בסביבה ויותר מתאים למקומות טרופיים שבהם יש ג'ונגלים של  שרכי ענק. 

 

עם הזמן, התחיל לצמוח ממנו עמוד. די מהר הילדים שמו לב שבכל בוקר כשפותחים את התריס רואים שהעמוד גבה בלילה באופן משמעותי.

כשהיה בגובה מטר, אמר אליה: "שיואו אמא, הוא כבר בגובה שלוש מטר!" וכשהיה בגובה שני מטר, קרא אף יותר בהתפעלות "אמא! את לא מאמינה! הוא כבר בגובה שלוש מטר!!!" וכך הלאה, כל בוקר, מתעוררים, פותחים תריס, בני רץ, בודק, ומזעיק את כולם: "אתם חייבים לראות! בואו מהר! הוא ממש ממש גדל בלילה!"

גם כשהוא באמת כבר היה בגובה שלושה מטר, המשיך הקוץ לגרוף  עוד קריאות עידוד והתפעלות . 

 

הגיע פסח, ילדיי נסעו לכמה ימים. 

כשחזרתי מהעבודה, עוד מהחנייה הבחנתי בשינוי:

מישהו עבד פה. כל העשביה החופשית נעלמה. את מקומה כיסתה סביב כל הקראוונים ערימת אדמה יפה ודשנה, ושתילי רימונים רעננים נשתלו שם ברווחים שהבטיחו בוסתן שופע בעתיד. התקרבתי ברגשות מעורבים. וככל שראיתי כמה מטופח ויפה, ככה הלך החשש בלב וגדל...מה עלה בגורל הקוץ שלנו? 

 

התקרבתי עוד, והנה הוא שם. לרגע לא זיהיתי אותו, עומד כך בודד וחשוף ורק אדמה חומה סביבו. אבל זה היה הוא. לא הורידו אותו.

מרחוק ראיתי את חמיס. ניגשתי ואמרתי לו "תודה שלא הורדתם את הקוץ".

מה פתאום, אמר חמיס בשלווה וחיוך רחב. אנחנו לא מורידים דברים יפים. 

 

עבר זמן, הקוץ ממשיך להפתיע מדי בוקר ולגדול לשלושה מטר.  

ועכשיו, כאילו לא די בזה, התחיל להוציא פרחים.

בצמרתו הגבוהה, המוני ניצני פרחים וחלקם כבר נפתחו בסגול, כאילו אומרים לנו : "ראו ולימדו, בני האדם. ככה זה: כשמפזרים אהבה, בוקעת עוד ועוד אהבה. פשוט מאוד. "