יציאת רומניה / דנה הופר

בשנת חייו האחרונהבליל הסדר האחרון של סבא שליאחרי שסיימנו לקרוא את ההגדה (עד האוכל כמובן), ואחרי שסיימנו לאכול עד לקצה גבול היכולת כמיטב המסורתהתפרשנו בסלון של סבא וסבתא שליכל אחד מבני המשפחה מרוח על ספה או כורסא אחרתבעוד סבא שלי יושב עם ההגדה ליד שולחן הסדר ומזמר לו בשקט את המזמורים המופיעים בסופהבקולו הנעים והחרישי התנגנו "לך ולךלך רק לךלך אף לךלך אדוניהממלכה.. כי לו יאהכי לו נאה.. “ ו“קרב יוםקרב יוםאשר הוא לא יום ולא לילה..”.

 

לפתע פתאום נצנץ לו רעיון. “סבא", אמרתי לו, "דיברנו הרבה על יציאת מצריםאבל בעצם אנחנו לא יודעים כלום על יציאת רומניה שלכםאולי תספר לנו על יציאת רומניה?”.

סבא חשב קצת ולבסוף הניח את ההגדה מידו והחל לגולל בפנינו את סיפור בריחתם שלו ושל סבתי מרומניה.אני לא זוכרת את כל החלקים של הסיפור שהיה מרתקמצחיק ומותחאבל היו כמה חלקים שנחרטו בי עמוקות.

 

סבא מאירסבתא בתיה ורבקהדודתי התינוקת חיו ברומניה בשנה שאחרי סוף המלחמההם חיו בבית כפרי עם הרבה תרנגולות וברווזים בחצר וניסו לשקם את חייהם אחרי חזרתו של סבי ממחנות העבודהיום אחד הוא חזר הביתה ואמר לסבתא שלי: “בטיהיום הגיע חייל ואמר שלי שמחר אני מתגייס לצבא הרומני ליחידת הצוללותמסתבר שצריכים אנשים נמוכים לצוללות כי אין בהן הרבה מקוםאז החליטו לגייס אותי". סבתא שלי נבהלה כמובן – מה פתאום להתגייס ליחידת הצוללות הרומניותגם לסבא שלי לא היתה כל כוונה להתגייס לצבא הרומני והוא אמר לסבתא שלי: “בטיאנחנו נוסעים לארץ ישראל.” “מתי?” שאלה סבתא בתיה, "היוםממש עכשיו". סבא שלי השיב.

הם ארזו מה שיכלו לשאת איתם מבלי שזה ייראה חשוד לאף אחדויצאו לדרךמשאירים את מרבית רכושם מאחור.

 

בשלב מסוים הגיעו לאזור הגבול ההונגרי והיו צריכים לנסות ולחצות את הגבולהם מצאו מישהו שיעביר אותם את הגבול דרך מעבר הריםכשהיו בהריםמהלכים בחושך בין עצים ושיחיםהם נתפשו בידי שומר גבול רומני. “לאן אתם בורחים?” הרעים עליהם השומר בקולוסבי לא התבלבל ואמר "לרומניהבבקשה תן לנו להגיע לשםהתחנןאבל השומר הקשיח את ליבו ו"החזיראותם לצד ההונגרי של הגבול.

 

בפעם אחרת היו צריכים לעלות לרכבת בהונגריהאבל סבא שלי לא ידע הונגרית ופחד שאם ייחשף כרומנייוזעק שוטר למקוםייבדקו תעודותיהם ויתגלה כי אינם שוהים באופן חוקי בהונגריהמה עשהעמד בתור והקשיב לשיחות של האנשים שמבקשים לקנות כרטיסיםהוא הצליח לקלוט כמה מילים אבל זה לא הספיקאז הוא עמד שוב בתור ושוב הקשיב לשיחות של האנשים עם מוכר הכרטיסים ולמד עוד כמה מיליםאבל לא מספיקאז הוא שוב נעמד בסוף התורושב וחזר על כך כמה פעמים עד שהחליט שהוא למד מספיק כדי לקנות כרטיסי נסיעה ברכבת לכל המשפחה.

 

חלק אחר שאני זוכרת התרחש כמה שבועות לאחר מכןהם הגיעו לעיר גדולה לאחר רדת החשיכהתחילת החורף בעיר אירופאית קרהעם תינוקת בת כמעט שנה על הידיים ועוד אחת שיום אחד תהיה אמא שלי בבטןכמעט בלי כסףבלי אוכלובלי מושג היכן יבלו את הלילהכך עמדו בפינת הרחוב אובדי עצותעוד הם עומדים ולפתע עבר במקום יהודי דתיסבא שלי רץ אליוופנה אליו באידיש - “אחאאולי תוכל לעזור לנוהגענו לעיר עכשיו ואין לנו לאן ללכתאמר והצביע לעבר סבתי המחזיקה את בתההיהודי המבוגר הביט בו בחיוך והזמין אותם להצטרף אליויחד הלכו והגיעו לבית הכנסת של אותה עירשם התקבלו בחמימות רבה ע"י אנשי הקהילה שמיד מצאו להם מקום לבלות בו את הלילהולהצטייד לקראת שארית מסעם.

 

חשבתי על האיכויות שנתגלמו בסיפורו של סביעל האומץ שנדרש כדי לצאת למסעעל היכולת לקבל את החלטה לעזוב הכל במהירות ובראש צלולעל התושיה בגבול ההונגריעל התחכום בתחנת הרכבתועל החמימות ועזרה שפגשו בדרכם מאנשים שלא הכירו אך היו חלק מאותה קהילהמאותו השבטחשבתי על סבתי שכאשר היניקה את אימי אשר נולדה כמה חודשים מאוחר יותר במחנה פליטים איטלקיהיניקה במקביל עוד זוג תאומים שלאמם לא היה מספיק חלב.. והבנתי שאלו האיכויות שהיוו את הבסיס למשפחה שיצרו סבי וסבתיוזוהי היתה יציאתם שלהם לחיים של עצמאות וחירות

 

והיום כשאני חושבת על חג הפסחעל ליל הסדר ועל יציאת מצריםאני בד"כ לא חושבת על צפרדעים שחין ודבר או על מרכבות פרעה הטובעות בים סוף אלא נזכרת בגבול ההונגריבצוללות רומניות ובסבא שליהאיש הקטן עם הקול הערב המזמר בקולו השקט והרך .. “לך ולךלך כי לךלך אף לךלך אדוניהממלכה..”.