דלת פתוחה / דנה הופר

להיות בבית עם דלת פתוחה, זה הדבר הכי טבעי בעיניי. לפעמים עוברים אנשים ברחוב הקטן שלנו, בדרכם להליכת בוקר או ערב, והם מביטים בהשתאות על התופעה המוזרה. היו אפילו כמה שטרחו ובאו, דפקו על הדלת (הפתוחה) ושאלו אם שמתי לב שהדלת פתוחה.

בעצם, זה לא כל כך מוזר בהתחשב בזה שאצל ההורים שלי, הגרים אמנם בלב העיר, אבל בבית פרטי עם גינה, הדלת תמיד היתה ועודנה פתוחה לרווחה. כל עוד מזג האויר סביר, ולפעמים גם כשהוא לא ממש סביר, הדלת אצלם פתוחה – מובילה מן הגינה הישר אל לב הבית, אל מרכז העניינים של ההתרחשות המשפחתית.

אף פעם לא הקדשתי מחשבה מיוחדת לנושא, אלמלא ביקרתי אצלם השבוע לכמה שעות והבנתי שדלת פתוחה היא לא סתם בחירה שרירותית הקשורה לדפנות הבית, אלא הרבה מעבר לזה.

זה התחיל בקריאה חזקה ששמענו מבחוץ: “צ'ו!" אבא שלי, הקצת חירש בדרך כלל, שמע היטב את הקריאה הזו הגיב בצעקה משלו: “צ'ו!". תוך שתי שניות קפץ לתוך הבית בחור צעיר, חרדי, מחייך ומדבר במבטא רוסי כבד: “נו אריה, חוצ'יץ' נשחק שחמט?”. תוך שניה נפתח לוח שחמט גדול, שני כסאות קורבו לשולחן הנמוך עליו הוצב הלוח, ואבא שלי ואלכס (כך קוראים לו, מסתבר) שקעו במשחק שחמט נלהב ושקט. שחור, לבן, שחור, לבן. שח וגם שחמט ואלכס בירך את כולם לשלום והמשיך לענייניו.

מקץ כמה דקות, שמענו מישהו נאבק לפתוח את שער הגינה. יצאנו החוצה וראינו שני ילדים וילדה, עולים חדשים מאתיופיה שגרים בבית ממול. אבא שלי חייך אליהם במאור פנים והזמין אותם לקטוף לימונים. השקית לאיסוף הלימונים כבר היתה מוכנה בידם. מסתבר שבעבר הם ניסו להתגנב לגינה ולקטוף אשכוליות או תפוזים (יש בגינה של הוריי כ -30 עצי פרי. תמיד יש משהו לקטוף) ואבא שלי הפסיק את ההתגנבות ואמר שהם מוזמנים תמיד לקטוף עם רשות. מאז הם תמיד מבקשים רשות והוא תמיד נותן.

אחרי כמה דקות הגיעה מישהי שאני לא מכירה, הביאה איזה מכנסיים שארוכים עליה וביקשה מאמא שלי לתקן לה אותם. אמא שלי לקחה מידות, ישבה שתי דקות ליד מכונת התפירה שלה, ומסרה את המכנסיים המתוקנים תמורת מחיר מצחיק.

בין לבין כל ההתרחשויות הללו, אמא שלי הלכה להשקות את הגינה. באותה הזדמנות היא פיזרה אוכל לחתולים בגינה. "מה, אמא, יש לכם חתולים?” “לא, מה פתאום", ענתה. “אין לנו חתולים. אלה סתם חתולים שמסתובבים כאן, אבל יש עכשיו חתולה שמיניקה חמישה גורים אז אנחנו קצת נותנים לה אוכל כדי שיהיה לה כוח להיניק אותם, פשוט קשה לה עכשיו לצוד.”

לקראת הצהריים נפתח שוב שער הגינה, וסבתא שלי, מלווה במטפלת שלה, הגיעו לשבת קצת על הנדנדה בגינה ולתפוס קרני שמש אחרונות ונעימות. הן ישבו קצת, וחלק מן הזמן ההורים שלי ישבו איתן, ואחר כך המשיכו לדרכן.

התחלתי להיזכר בכל אותם אנשים, נשים, ילדים וילדות שפקדו את בית הוריי במהלך השנים. היה שם זקן שרצה לראות את הגינה, זקנה שרצתה לקטוף עלי ורדים כדי להכין מהם ריבה (מסתבר שיש בגינה שיח ורדים עם ריח ממש כמו  הורדים מרומניה), טייח דרוזי אחד שרצה להציע את שירותיו ואחר כך נשאר והפך לחבר, הרבה חברים שהיו מגיעים באופן קבוע עם כמה חתיכות בשר בשקית ומצטרפים למנגל ספונטני בגינה, ועוד כל מיני אנשים, קבועים, מתחלפים. לא תמיד זה נחמד. יש למשל את ההיא עם הקול החזק מדי שמגיעה באופן קבוע ויש לה תמיד המון מה להגיד. למרבה המזל, הביקורים שלה קצרים.

היו גם חיות שבאו לבקר – כמה נחשי צפע שנמשכו אל החום שבבית הקטן עם הדלת הפתוחה כל השנה, כמה עכברים שחיפשו השלמות לארוחת צהריים, משפחת נמיות שרצתה לשתות מבריכת הדגיגים הקטנה, הרבה קיפודים שהתבלבלו או ציפורים שנבהלו. לא תמיד התקבלו בברכה, אבל הדלת בכל זאת נשארה פתוחה.

הדלת הפתוחה ללא כל ספק מכניסה עניין לחיים, אלמנט של הרפתקאה לא צפויה.היא מזמינה פנימה כל מיני אורחים ומשדרת לעולם שיש כאן מישהו לדבר איתו, וברחוב שבו כל האנשים מסוגרים בבנייני דירות גבוהים, הדלת הפתוחה הזו היא אולי כמו דלת קסמים שמזמינה גם את מי שבחוץ להרפתקאה משלו.

וכשאני חושבת על זה, זה כנראה נכון  גם לגבי העולמות הבלתי נראים - כל מה שמצטרף אלינו, שאינו מוחשי ובא להיטיב עימנו ולעזור לנו, אשר יכול להצטרף כאשר הדלת שלנו נשארת פתוחה.